אוויר צפת צלול כיין, וניחוח אורנים מהול בריח דפוס טרי עולה מחלונות הסטודיו. כאן, בין סמטאות האבן העתיקות, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מהרהרת בשילוב המרתק בין עולמות – העולם העתיק, השורשי, של מסורת יהודית עמוקה, לבין העולם החדש, הטכנולוגי, שבו הדפסה דיגיטלית הופכת לכלי עוצמתי בידי אמנים.
אני עומדת מול כיסוי חלה חדש, עליו מתנוססת הדפסה דיגיטלית מרהיבה של רימונים עסיסיים. הצבעים חיים, כמעט נוטפים מתיקות. המגע של הבד רך, אך העין לא יכולה להתעלם מהדיוק המופלא של ההדפסה. כל גרגר, כל נקודת אור משתקפת כאילו צוירה ביד אמן. אך האם היופי הטכנולוגי הזה מחליף את החום, את הנשמה, הטמונים במלאכת יד מסורתית?
אני נזכרת בשיחה עם אליעזר, אמן יודאיקה ותיק, היושב בסטודיו שלו ברובע היהודי. "נעמה," אמר לי בעודו מלטף קטיפה עתיקה, "היופי האמיתי נמצא בנשמה שהאמן מטביע ביצירה. כל תפר, כל משיכת מכחול מספרת סיפור." אליעזר, איש מלא הומור וחכמה, מתנגד בתוקף לשימוש בהדפסות דיגיטליות על תשמישי קדושה. לטענתו, זהו זילות של המסורת, ניסיון לחקות את היופי האמיתי מבלי להבין את מהותו.
אך האם הוא צודק? האם כל חידוש הוא בהכרח פגיעה במסורת? אני חושבת על רחל, יוצרת צעירה מצפת, המשלבת הדפסות דיגיטליות ביצירותיה. היא מעצבת כיסויי טליתות מרהיבות, המשלבות מוטיבים מסורתיים עם עיצוב מודרני. "אני אוהבת את המסורת," היא מספרת לי בעיניים נוצצות, "אבל אני גם רוצה להביא אותה לדור הצעיר, בשפה שהם מבינים." רחל משתמשת בהדפסה דיגיטלית כדי להעביר מסרים עמוקים, להחיות סמלים עתיקים בצבעים חדשים, בוהקים. היא לא מבקשת להחליף את המסורת, אלא להעשיר אותה, להנגיש אותה ללבבות צעירים.
הוויכוח הזה, בין איכות למסורת, הוא עתיק כימי היהדות. תמיד היו קולות שמרניים, המבקשים לשמר את הקיים, וקולות חדשניים, המבקשים להתקדם, להתפתח. אני מאמינה שהאמת נמצאת אי שם באמצע. הדפסה דיגיטלית, כמו כל כלי טכנולוגי, היא ניטרלית. היא יכולה לשמש ליצירת קיטש זול, אך היא יכולה גם לשמש ליצירת אמנות אמיתית, המעוררת השראה ומחברת אותנו למסורת העשירה שלנו.
הרימון, אותו סמל של שפע וברכה, מופיע שוב ושוב ביצירותיהם של רחל ואליעזר. אצל אליעזר הוא רקום בקטיפה עבה, ניחוח של עץ ארז עולה ממנו. אצל רחל הוא מודפס בצבעים עזים, כמעט ניאוניים, על בד משי דקיק. שניהם מנסים להעביר את אותו המסר – את היופי, את השפע, את הקדושה הטמונים בחיינו.
אני מביטה בבתי מתרוצצת בחצר, צוחקת עם חברותיה. הן לבושות בחולצות עם הדפסים דיגיטליים של ציורים מקוריים, פרי יצירתה. אני חושבת על אליהו, בעלי, הלומד תורה בבית המדרש. הוא עוטה טלית ישנה, רקומה ביד, אותה קיבל בירושה מסבו. שני העולמות האלה, העולם של המסורת והעולם של הטכנולוגיה, חיים זה לצד זה בביתנו, בהרמוניה.
האם הדפסה דיגיטלית יכולה באמת להעביר את הנשמה, את החום, את הסיפור הטמון ביצירת יד? האם היא יכולה להפוך לחלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית? אני עדיין מחפשת את התשובה. בינתיים, אני ממשיכה להתבונן, להקשיב, לחוש את המרקמים, את הצבעים, את הניחוחות. אני ממשיכה ללמוד מהאמנים, מהיוצרים, מהאנשים הפשוטים, המנסים למצוא את דרכם בעולם הזה, המשתנה ללא הרף.
